צער גידול הורים
הורי היקרים הלכו לעולמם, אך לא יכולתי להסיר רשימה זו …
גם אני בן יחיד להורים פולנים, גם אני גדלתי בכפפות משי עם הורים שחשבו בכל רגע נתון איך לעזור ולתמוך בבן היקר שלהם.הכל היה טוב ויפה- נו לא באמת הכול , אך הרוב.וקיוויתי שאזכה לראות אותם מזדקנים בכבוד. אך כוונות לחוד ומציאות לחוד, ביום חורף בהיר לפני כשלוש שנים, אימי לא הרגישה בטוב ואחרי יומיים בבית החולים התבשרנו כי היא חולה במחלה הארורה שמכלה אותנו במהירות. הכול התהפך בבת אחת , כאילו יד אלוהית כיוונה שאלמד שיעור חדש ובדרך לא קלה. הרופא בישר בנון שלנטיות "אל תצפה ליותר משלושה חודשים " , ד"ר , זאת אימא שלי , אפשר להיות קצת יותר עדין אמרתי בכאב, אך הוא ,נעץ בי מבט מוזר והסתובב. באותו היום הפכתי להיות מבן להורה לא רק לילדיי אלא גם להורי, ההורים שתמיד אנו מסתכלים עליהם כדמויות גדולות מהחיים , מגינות ותומכות שאנו מבקשים את אישורם לכל אשר אנו עושים , הפכו באותו רגע למשהו שיש לגונן עליו .עצרתי והסתכלתי עליהם,אבי מתקשה להתמודד עם הבשורה והיא מתכנסת בעצמה , תוך כדי שהיא שואלת את השאלה שאין לה מענה : " למה זה מגיע לי?".
התחלנו להתנהל מיום ליום, מטיפול לטיפול, והזמן עובר והיא מחזיקה עוד חודש ועוד חודש, בינתיים,אני מנסה ללהטט בין חובותיי לפרנס ולתמוך במשפחתי כלכלית , נפשית וכל מה שקשור בגידול ותמיכה בילדים לבין הצורך להיות שם בשביל ההורים. אך תוך כדי המאמץ להיות נוכח בכל החזיתות , הטלפון מצלצל , צלצול רגיל , שום דבר לא מעורר את חשדי בערב קיץ מהביל בשעה תשע ושלושים.אמי על הקו, תבוא מהר לחיפה, אבא קיבל אירוע מוחי ואנו בדרך לבית החולים.התיישבתי , הלום מהידיעה , מחזיק בכוח את הדמעות הרבות שמאיימות לפרוץ ונכנע לאלו שבכל זאת מוצאות דרך לשחרר את התדהמה על הגילוי שעוד מעט אני מאבד את שניהם.שום דבר לא הכין אותי לידיעה הזאת.לאחר כמה דקות , אספתי את עצמי ואת זוגתי "אשת חייל" ודהרנו לחיפה. בחדר המיון נתקלתי בסצינה שכאילו לקוחה מסרטו של פליני, בין אסיר שניסה לחתוך עצמו, פצוע מתאונה שנאנק מכאביו, זקן שלא שולט על צרכיו, שכב לו אבי וחיוך מטופש מרוח על פרצופו. אימי רוכנת מעליו , לא יודעת איך לעכל את האירוע ומה תוצאותיו וחברי הטוב בני יושב בחוץ ומנסה לנחם אותי בתמיכתו השותקת.עמדנו בפני 24 שעות בו לא ידענו אם ימשיך לחיות. לאחר שכולם הלכו , ישבתי ליד מיטתו במסדרון והבטתי בו, הוא נם שינה עמוקה ונראה רגיל לגמרי, לא הבנתי אז מה ההשלכות של האירוע הזה על חיי, חשבתי על חייו הסוערים כניצול שואה ואדם שנלחם כל חייו כדי לא להגיע למצב הזה . רגשות סותרים אפפו אותי , מצד אחד ריחמתי עליו כי זה לא מגיע לאף אחד ובטח לא לאבא שלי ומאידך קצת כעסתי עליו , איך הוא מעיז להשאיר אותי לבד להתמודד עם מותה הקרב , לקח לו כרטיס נוח למחלקת הדוממים והאפטים, ואני אמור להחליט עכשיו את כל ההחלטות שלו.עברו 48 שעות , מצבו התייצב , אך לא הייתה ברורה עדיין מה תהיה ההשפעה של האירוע החריף על יכולתו. "אתה מבין שהחיים שלך כבר לא יהיו אותו דבר" , אמרה לי הרופאה המתלמדת ,לעיתים אנו נתקלים במשפטים שבאותו הרגע אנו יודעים שהם נכונים וצריבה קלה עוברת בליבנו את אנו מעכלים אותם.עברו חודשיים, התעקשתי להביא ולשקם אותו בבית , נלחמנו יחדיו ואחד מול השני ברצונו למות וברצוני שהוא יחיה, ניצחתי, אך הניצחון רחוק מלהיות מתוק , הוא הפך להיות אדם סיעודי , מאדם אינטליגנטי , עצמאי ובוס אמיתי בביתו , הוא הפך להיות תלוי בעזרתו של המטפל , ובהחלטותיו של בנו. ולעיתים אני חולם שעדיף היה שהוא היה פג ולא היה צריך לחוות את עוצמת חולשתו .הקטע המתוק יותר דווקא מגיע מצידה של אימי , שלשמחתנו היא עדיין עימנו, נלחמת בעוז כבר שלוש שנים , מגלה כוחות נפש ותעוזות שלא ידעתי שיש בה , לא מוותרת וגם תוך כדי מצליחה קצת (בכל זאת פולניה) ליהנות מהדברים שתמיד היו חשובים לה, משפחתה.
אז מה היה לנו שם? שני הורים חולים ואחד בן שמדבר על זה .
בטח יש עוד אלפים כמוני ואני לא עושה זאת כדי לזכות בכרטיס לגן עדן , בעצם אולי כן…
טוב לי להאמין כי אני עושה את אשר אני עושה מתוך הכרה בכבודם של הורי שעשו כל אשר יכלו עבורי, הורי שלא זכו להזדקן כמו שחלמו , אך הם כמו הרבה אחרים מצייתים לחוקי הטבע שלא תמיד מכירים ברצון שלנו לגבור על חוקיותם ולחיות לנצח.
עודד שגב 